התחבורה הציבורית במינסק (בלארוס) – חלק א': הרכבת התחתית

מאת דני קומיסר, סמנכ"ל ארגון נוסעי התחבורה הציבורית בישראל
בין 21 באוגוסט ל- 4 בספטמבר השנה ערכתי טיול בעיר מינסק, בירת בלארוס. מעבר לשהייה אצל המשפחה (לאחר הפסקה של מעל 20 שנה) וטיול שורשים למקומות בהם גרתי וביקרתי כילד, בחנתי כסמנכ"ל ארגון נוסעי התחבורה הציבורית בישראל את נושא התחבורה הציבורית בעיר מינסק ובסביבתה. במסגרת השבועיים שביליתי בעיר, נסעתי בכל אמצעי התחבורה הציבורית שמציעה העיר, למעט מוניות שירות. בנוסף לאמצעי התחבורה העירוניים והפרבריים, ביצעתי גם נסיעה בינעירונית לעיר בוברויסק הנמצאת כ- 150 ק"מ דרומית-מזרחית מהעיר תוך שימוש ברכבת בהלוך ואוטובוס בחזור. מכיוון שבלארוס אינה נחשבת כיעד תיירותי מועדף לאוכלוסיה בישראל שאינה דוברת רוסית, לא הרבה מכירים את העיר ואת מה שהיא יכולה להציע. מכיוון שמדובר בבלוג העוסק בתחבורה הציבורית, תעסוק הסקירה הנ"ל בתחבורה הציבורית המפותחת והענפה שיש בעיר. מעבר להיבט המעניין לכשעצמו של סקירת התחבורה הציבורית בעיר, חשוב להסתכל על התחבורה הציבורית בעיר תוך השלכה לישראל. בשורה התחתונה, מערכת התחבורה הציבורית במינסק מגוונת ויעילה יותר במובנים רבים מאשר בישראל. עם זאת, היא פחות טובה ממערכות תחבורה בערים מערביות גדולות, ובמקצת מהדברים (במיוחד בכל הקשור להטמעת טכנולוגיות בשירות התחבורה הציבורית). בעניינים הללו אדון בחלקים הבאים. בשני החלקים הראשונים אציג את מגוון אמצעי התחבורה הציבורית שקיימים במינסק. אך קודם כל רקע קצר על מינסק.

רקע

המדינה בה ביקרתי, בלארוס היא מדינה מזרח אירופאית הנמצאת בין רוסיה לפולין. מדובר במדינה הגדולה פי 8 בערך מישראל בשטחה, אך מבחינת האוכלוסיה ההבדלים קטנים הרבה יותר (9.7 מיליון תושבים בבלארוס מול מעט פחות מ- 8 מיליון בישראל). מבין המדינות הסובייטיות לשעבר, מדובר במדינה ששימרה את המורשת הסובייטית בצורה הקרובה ביותר, והדבר מתבטא בין השאר בשמות הרחובות שמנציחים אישים סובייטיים וקומוניסטיים מרכזיים (כגון לנין, מרקס, אנגלס וכדומה) לרבות מרצחים מקצועיים (כגון ראש הקג"ב הראשון דזרז'ינסקי), פסלים של לנין וגם צורת משטר אוטוקרטית (בראשות הדיקטטור אלכסנדר לוקשנקו) שמזכירה מאוד את השלטון הסובייטי בשנותיו האחרונות (שלטון של ביורוקרטים כמעט נטולי אידיאולוגיה קומוניסטית). שיטה זו השפיעה גם על תכנון התחבורה הציבורית, על יתרונותיה ומגרעותיה בכל רחבי בלארוס. למרות זאת, אין לזלזל בהשפעות מערביות שניכרות מאוד בעיקר בערים הגדולות וכוללות מאפיינים רבים של תרבות הצריכה (סופרמרקטים ענקיים, קזינו, מקדונלד'ס, פרסומות בכל מקום), כך שבסופו של דבר מדובר במדינה עם דנ"א סובייטי אך בלבוש מערבי.
מינסק עצמה היא בירת בלארוס. אוכלוסייתה היא 1.8 מיליון תושבים, כמות דומה לכמות התושבים בתל אביב רבתי ועוד מספר ערים חיצוניות בגוש דן (פתח תקווה, ראשון לציון, ערי דרום השרון) ביחד. עם זאת, לעיר אין פרברים משמעותיים ככה שכאשר מדובר במינסק הכוונה היא לעיר אחת. העיר עצמה נהרסה כמעט כולה ע"י הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש אחרי המלחמה ברוח תכנון הערים הסובייטי המודרני. המשמעות של הדבר הוא תכנון מודולרי הכולל מבנה של גרעין מרכזי של העיר ממנו יוצאות שדרות רחבות מאוד לקצוות העיר השונים, שמובילים בדרכם לכבישים לכל קצוות המדינה ומחוצה לה (למשל הכביש הצפון מזרחי מוביל למוסקבה, הכביש הצפוני מערבי לוילנה וכדומה). בתוך העיר נמצאות גם כבישים טבעתיים המקיפים את העיר. שתי הטבעות הפנימיות מורכבים מרחובות עירוניים רגילים בעלי שמות מתחלפים ובהם זורמת בעיקר תחבורה ציבורית. הכביש הטבעתי החיצוני (MKAD) הוא כביש מהיר ללא רמזורים והוא מיועד בעיקר למכוניות. עם השנים בלעה מינסק כפרים שבקצותיה והכפרים הללו הפכו לשכונות של בנייה רוויה בעלות בתים חד-גוניים עםכניסות מרובות (בנייני רכבת משופרים). שכונות אלה ממוקמות בעיקר בקצוות העיר, בעוד מקומות העבודה והבילוי נמצאים בעיקר במרכז העיר ובאזורי התעשייה הכבדה שבמזרחה. ההפרדה הזו, בנוסף לעובדה שמדובר בעיר ענק, יצרה צורך בהסעת המונים יעילה. ומינסק אכן מספקת מגוון אפשרויות כאלה.

הרכבת התחתית

ללא ספק שהדובדבן שבקצפת בכל הקשור לתחבורה הציבורית בעיר היא הרכבת התחתית. בניית הרכבת התחתית החלה בסוף שנות השבעים כאשר אוכלוסיית העיר עברה את המיליון (תנאי בסיסי בברית המועצות להקצאת המשאבים לכך). הקו הראשון של הרכבת התחתית (הקו הכחול) בעל 8 תחנות נפתח בשנת 1984, ובשנת 1986 נוספה לו תחנה תשיעית. כיום לקו יש 11 תחנות, ובנובמבר תיפתחנה 3 תחנות נוספות, כאשר בשנה הבאה תיפתח תחנה נוספת. הקו הראשון עובר מתחת לרחוב המרכזי של העיר (Praspekt Nezalezhnosti, שדרות העצמאות) לכל אורכו החל מהיציאה לכיוון מוסקבה דרך רוב הכיכרות המרכזיות ואתרי המסחר והממשל ועד אזור תחנת הרכבת והאוטובוסים המרכזית (ראה בהמשך). הקטעים החדשים של הקו שיפתחו ימשיכו לכיוון שכונות הבנייה הרוויה בדרום מערב העיר.
בשנת 1990 נפתח הקו השני של הרכבת התחתית (הקו האדום). בשלב הראשון נפתחו 6 תחנות ועם הזמן הוארך הקו מספר פעמים לשני הכיוונים. כיום לקו 14 תחנות. הקו יוצא משכונות המגורים הרוויות בצפון מערב העיר, חוצה את אזור התעשייה וקרית הספורט, מגיע למרכז ההיסטורי של העיר (בו שכן בין השאר גטו מינסק הידועה לשמצה). במרכז העיר, סמוך לכיכר אוקטובר ישנה תחנת מעבר בין שני הקווים. לאחר מכן ממשיך הקו לדרום מזרח העיר תוך שהוא עוצר ליד מפעלים מרכזיים וכן ליד צמתי תחבורה מרכזיים המשמשים כנקודות מעבר לשכונות המגורים בדרום מזרח העיר. ביחד מדובר במערכת שמונה 25 תחנות (החל מנובמבר – 28) ובה מתבצעות כחצי מיליארד נסיעות בשנה!

למספר הנוסעים הרב יש סיבה טובה בהחלט: מדובר בכלי תחבורה מהיר במיוחד, כאשר הנסיעה בקו לכל אורכו אורכת תמיד פחות מחצי שעה (ורוב מוחלט של נוסעים לא נוסעים בקו לכל אורכו, כך שזמן הנסיעה נמוך משמעותית). תדירות כל אחד מהקווים היא 2 דקות בשעות השיא, 4-6 דקות בשעות היום שאינן שיא ובסופ"ש, ו- 10-12 דקות אחרי 23:00. הרכבת התחתית פועלת החל מ- 5:30 עד 1:00. הכניסה לרכבת התחתית מתבצעת בעיקר באמצעות מעברים תת-קרקעיים. מרבית התחנות אינן עמוקות ולכן יורדים בהן במדרגות רגילות. עם זאת, רק מקצת התחנות (בעיקר אלה שנבנו בעשור האחרון) מונגשות לנכים. בדומה למרבית מערכות רכבת התחתית, הרכבת עמוסות מאוד, בעיקר בשעות השיא. עם זאת, העמידה ברכבת תחתית נוחה בהרבה מעמידה באוטובוס מכיוון שאין רעידות, וזמן הנסיעה הקצר הופכים את הנסיעה לנסבלת. יתר על כן, מכיוון שיש תחלופת נוסעים גבוהה בכל תחנה, סיכוי גבוה שמי שנוסע מקצה אחד של העיר לקצה השני ימצא מקום ישיבה בסופו של דבר.
התשלום ברכבת התחתית מתבצע בכניסה ויכול להתבצע בשני אופנים: ז'יטון חד-פעמי שאותו משלשלים לולידטורבכניסה או כרטיס מגנטי שאותו מעבירים בולידטור בדומה להעברת כרטיס אשראי. בשנה האחרונה מוכנסים בהדרגה כרטיסי מגע שיש להניח ליד החיישן של הוולידטור וזו נחשבת לדרך אמינה ומהירה יותר שתחליף בהדרגה את שיטת הכרטיס המגנטי (השיטה נהוגה בין השאר ברכבות התחתיות של מוסקבה וסנט פטרסבורג). בכל מקרה ההתנהגות של האנשים ברכבת התחתית ממושמעת מאוד. למרות העומס והצפיפות (פעם אחת נסגרה דלת של הקרון על תיק הגב שלי) אין דחיפות וצעקות. לעומת זאת, תופעת הכייסות ובעיקר גניבת טלפונים ניידים נפוצה מאוד, והכרוז ברכבת התחתית אף מזהיר ממנה.
בגרול הרכבת התחתית כמו במינסק הוכיחה את עצמה ככלי יעיל שחוסך זמן, וככלי היחיד שחוסך זמן רב. במידה והאדם גר סמוך לרכבת תחתית או בקרבת קו מזין טוב אליה (ויש רבים כאלה) שצריך להגיע לעבודה סמוך לתחנת הרכבת התחתית, אין שום סיבה לקחת רכב ולעמוד בפקקים שהפכו לשגרה מעיקה בעיר. ואכן רבים מוותרים על הרכב הפרטי, במיוחד בחורף הקר ולראייה התדירות של קו הרכבת התחתית רק עולה עם הזמן, ובשנה הבאה תתחיל בנייתו של קו שלישי שיחבר בין דרום העיר לצפונה ויכלול תחנות מעבר לשני הקווים הקיימים (פתיחת השבע התחנות הראשונות מתוכננת לשנת 2017, ובבלארוס לרוב לא חורגים מהיעדים) וצפוי להקל על נוסעי התחבורה אף יותר.
אין ספק שרכבת התחתית היא כלי חלומי, אך האם הוא מתאים לישראל? לא בהכרח. אמנם גודלה של גוש דן דומה לזה של מינסק, ואף מעט יותר גדול, אך העלות הגבוהה של הבנייה מול זמן הבנייה הארוך והמחסור בקרקע לכבישים חלופיים הופכים את האופציה ללא כל כך מעשית. הפיתרון אפוא הוא בכלי התחבורה העיליים הקונבנציונליים יותר כלי התחבורה הציבוריים האלה קיימים בשפע גם במינסק, ועל כך אדון בחלק השני של הסקירה.