וידוי של אמא/נעמה גלעד-חיים

ילדתי האהובה,

השבוע מלאו תשעה חודשים ליום המאושר בחיי, היום שבו הפצעת לעולם. ואני עדיין עומדת, נפעמת ומשתוממת, כשאני רואה אותך בשוכבך, בקומך, בחיוכך, במלמולייך המתוקים, השלבים הראשונים שאת מעצבת את אישיותך: יודעת בדיוק מה את אוהבת לאכול, לאן את רוצה לטייל, אלו ידיים את מעדיפה שיאחזו בך ובאיזה צעצוע את חושקת.

כרגע העולם הסובב אותך מחייך אלייך: כולנו עושים הכל על מנת למלא את צרכייך החומריים, הגופניים, הנפשיים והרגשיים. וכל עוד אנחנו חיים- נעשה הכל על מנת שלא יחסר לך דבר מאלו גם בעתיד.

אלא שאני חייבת להודות, שבפעמים שאני מביטה בך בכל כך הרבה הנאה, גאווה, אהבה ונחת, ומייחלת שהחיוך הזה על שפתייך הוורודות והמבט הכחול הזה, שמבקש לבלוע הכל לא יעלמו לעולם, או אז- אני חשה בים האושר הזה את הצביטה. אותה צביטה שמלווה אותי אולי מהיום בו חדלתי להיות תינוקת רכה ותמה והפכתי להיות למפחידה ומאיימת. כל כך מאיימת שחלק מהאנשים בעולם בפחדם הגדול ממני מעדיפים שאתחבא, אסתתר ואעלים את עצמי היטב כמו המפלצת שאני על מנת שלא אגרה את יצריהם האפלים.

זה קצת מוזר המצב הזה, את יודעת: אני, אמא שלך, שמעולם לא פגעה בזבוב, מטילה אימה על חלק גדול מבני המין השני שאינם יכולים לשלוט בעשתונותיהם כשהם רואים אותי. הזוי משהו, אבל התרגלתי. אני לא החשובה כאן. כי ממה שאני חרדה כיום עשרת מונים, ילדתי שלי, הוא שעלול להגיע גם יומך. והכל משום שבתעודת הלידה שלך, כמו אצל אמא שלך, נרשמה הגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים "נקבה". כן, מתוקה, שתינו נולדנו עם מבנה גוף כזה שקיים גם בקרב מחצית האוכלוסייה, אותו גוף שגורם לחרדה כה גדולה, התעוררות יצרים סוטים ועיוורון גמור לנפש או השכל המסתתרים בתוכו, וגורם לחלק מהעולם להתבונן בנו בעיניים אפלות ורעות.

הפחד שלי הגדול כאמא הוא, שאת תחווי את המצב בעוד שנים ספורות, כשתהפכי לילדה, נערה ואישה ותעמדי מול אותם האנשים, המעדיפים לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע את קול שירתך, יחשיכו את האולם כשאת תרקדי במסיבת הסיום שלך, ידרשו ממך לעבור מדרכה כשתעברי ברחובותיהם, יזעקו לך לעבור לחלק האחורי של האוטובוס עם בנות מינך האחרות, העייפות והקמוטות או חלילה, יבקשו, להרים עלייך את ידם הטמאה אם במקרה תעברי לידם, ילדה רכה ותמה, בלבוש "לא צנוע", לפי הגדרותיהם הגחמניות.

מהצד השני, יש גם אחרים שעשויים לבטא את אטימותם ורוע לבם כלפייך באופן קיצוני פחות, אך מכעיס ומכאיב לא פחות: הם יורידו ממשכורתך, יחטטו בחייך האישיים בראיונות עבודה, ידרשו לדעת מתי וכיצד את מתכננת ילדים כדרישות קבלה, יציגו תמונות בוטות, מבזות ומעוותות של בנות מינך בפרסומי חוצות, יטרידו אותך ברחוב, בעבודה או באוטובוס, יסתכלו בעין עקומה על כל על כל ניסיון שלך לקדם את עצמך במישור המקצועי והציבורי ויגבילו אותך ואת חברותייך בכל מקום שבו תבקשו להתבלט.

המחשבות האלו, ילדתי האהובה, מטרידות אותי לא מעט ואף מדירות שינה מעיני. אני כל כך רוצה שהעולם ימשיך לחייך אלייך, לאהוב אותך ולקבל אותך לחיקו, ללא איום, ללא פחד, ללא מורא.

אני לא מאבדת תקווה. אולי עד שתגדלי, המצב ישתנה, ואז תיהני מהתחושה להרגיש שווה בין שווים ולהראות לעצמך ולכולם כמה יפה את. מבחוץ ומבפנים. ואז- לא תהיה מאושרת ממני. אנחנו, מצדנו, נעשה הכל על מנת שעל האפליה בין המינים תקראי רק בספרי ההיסטוריה, ולא תחווי על בשרך כמו הרבה ילדות, נערות ונשים היום, במאה ה-21.

לכן אנו חייבים להצליח בכך, נשים וגברים! כי בנפשנו הדבר!

כי אם, חלילה, לא נצליח, אני באמת לא יודעת איך אוכל להסתכל בעינייך הכחולות, ולהסביר לך בקול רפה ומובס, מדוע כל כך מסוכן ומפחיד סעיף ה"נקבה" בתעודת הזהות…