תפריט סגור
רשויות מטרופוליניות ואזוריות
רשויות מטרופוליניות ואזוריות

נתיבי תנועה, מסופים וחניוני לילה

תשתיות תנועה ייעודיות – תחבורה בדרך שלנו תומכת ביצירת והעדפת פיתוח והקמת נתיבי תחבורה ציבורית, ריבוי מסופי קצה המותאמים למדיניות של תחבורת מעברים וחניוני לילה מוסדרים עם התאמות למפעילים ולנהגים.

רקע

הכביש הוא תשתית במחסור – את מי נעדיף?

כמות כלי הרכב בישראל גדלה הרבה יותר מהר מאשר כמות הכבישים. התוצאה: עודף רכבים על תשתית מוגבלת היוצרת עומסי תנועה. נשאלת השאלה: אוטובוס ורכב פרטי נוסעים על כביש בשעות בהן הביקוש נמצא בשיא. למי לתת העדפה בדרך?

העובדות הן: רכב פרטי יכול להכיל עד 5 נוסעים, ובפועל מכיל בממוצע 1.2 נוסעים. אוטובוס עירוני רגיל יכיל 30-60 נוסעים, בעוד שאחיו הבינעירוני 50-60 נוסעים. אוטובוס מפרקי או מערכת אוטובוסים מהירה (BRT) כמו המטרונית בחיפה יכיל 110-140 נוסעים.

הגדרת הבעיה

התשובה לכך מובנת מאליה, אז מה הבעיה?

ראשית, ההחלטה על הקצאת נתיב תחבורה ציבורית מיוחד רגישה בזירה המקומית, מאחר ויש מצוקת חניה גוברת בשל אחוזי השימוש הגבוהים ברכב הפרטי. מקבלי ההחלטות ברשות המקומית נאלצים לתמרן בין לחצים מקומיים של הפרט, לבין החלטה לטווח ארוך, שתשפר את זרימת התנועה בתוך המרקם העירוני על חשבון הרכב הפרטי.

במישור המקצועי השאלה האם לתת נתיב העדפה היא לא תמיד חד-משמעית. נתיב תחבורה ציבורית לרוב יהיה אפקטיבי רק במצבים שבו ברחוב עוברת מאסה קריטית של אוטובוסים, כשהכביש הוא בעל שני נתיבים או יותר, ובמצב שקיימת אפשרות לזרימה יעילה של תחבורה ציבורית בכביש.

במילים אחרות, נתיב העדפה לא יהיה יעיל ברחוב שכונתי שבו האוטובוס לא יכול לעבור, ולא יהיה מוצדק במקום בו אין עומסי תנועה ואין מספיק תחבורה ציבורית. לפיכך השאיפה היא ליצור את נתיבי ההעדפה במקומות בהן היא אכן נדרשת: בכבישים בינעירוניים עורקיים הנכנסים לתוך מטרופולינים, בצירי תנועה בערים הגדולות ובנתיבים בהם עוברות מערכות הסעת המונים כגון BRT ורכבת קלה.

סוגי הנתיבים

קיימים 3 סוגי נתיבי העדפה מרכזיים

  • נתיב תחבורה ציבורית ימני (נת"צ) – זהו סוג הנתיב הנפוץ ביותר. למעשה מדובר בהפקעה של הנתיב הימני בכל כביש, צביעתו בצהוב והקצאתו לאוטובוסים וכלי רכב נוספים לפי שיקול המתכננים. היתרון הגדול של נת"צ זה הוא שההקצאה שלו פשוטה וזולה מאוד: פשוט צובעים נתיב ימני, או אף לוקחים שוליים של כביש בינעירוני, צובעים אותו בצהוב ויש לנו נתיב תחבורה ציבורית למופת.
    חסרונו הגדול הוא הצורך לאפשר לרכבים להשתלב בפניות ימינה, כך שלמעשה, זרימת התנועה הופכת קשה יותר מאחר ומהירות הנסיעה בנת"צ יורדת. בנוסף, קשה יותר לאכוף נסיעה בנתיב זה.
  • רחוב תחבורה ציבורית (רת"צ) – מתאפשר בעיקר ברחובות דו-סטריים צרים. ברחוב זה, באחד הכיוונים, קיים נתיב אחד שמיועד לתחבורה ציבורית בלבד, בעוד בכיוון הנסיעה ההפוך יש נתיב ללא העדפה או שני נתיבים כשבימני קיימת העדפה לתחבורה הציבורית.
    מצב זה נפוץ בעיקר ברחובות במרכז תל אביב כגון בן יהודה ודיזנגוף. הרת"צ יותר אפקטיבי מנת"צ אך ניתן להקצות אותו הלכה למעשה בכיוון נסיעה אחת בלבד. הפתרון הטוב ביותר הוא הקצאת רחוב המיועד לתחבורה ציבורית בלבד כגון רחוב יפו בירושלים, המוקצה להולכי רגל והרכבת הקלה בלבד.
  • מסלול תחבורה ציבורית נפרד (מת"צ או נת"צ שמאלי) – מדובר בהקצאת נתיב שמאלי לתחבורה ציבורית בכל כיוון. הנתיב מופרד פיזית מתנועת הרכבים הפרטיים, ולפיכך אכיפתו יעילה הרבה יותר. חסרונו העיקרי הוא העלות הגבוהה של הקמתו, כתוצאה מהצורך לבנות אותו. כמו כן, ללא תכנון הולם והעדפה מובנית ברמזורים, נסיעה בנתיב תהיה איטית יותר מכלי רכב, והנגישות להולכי רגל תהיה בעייתית עד כדי סכנת חיים להולכי הרגל.

אזכורים בתקשורת

הזן את כתובת הדואר האלקטרוני שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים!

הצטרפו ל 601 מנויים נוספים